אתמול, הגשמנו סוף סוף את חלומנו ויצאנו לטיול.
התכנסנו כולנו בשעה שמונה, דיירים מדריכים.
היינו נרגשים.
זה לא היה יום רגיל.
עמדנו לצאת לטיול הראשון של ההוסטל.
היתה מין אוירה ביתית, אוירה של יחד.
בחוץ קידמה את פנינו שמש חמימה.
דומה היה כי אף היא מבינה את חשיבותו של היום ומשתתפת בשמחתנו.
אפילו נהג האוטובוס היה לבבי.
הוא לחץ את ידי בחמימות ואמר לי "תהיה בריא, מותק".
האוטובוס עשה דרכו ליוקנעם.
ליד יוקנעם הצטרפה אלינו המדריכה, יעל.
בחורה נחמדה ושופעת חום.
לאחר נסיעה של כשעה עצרנו ליד חוה חקלאית.
הלכנו בדרך לא סלולה, שגרמה לי למעוד לפעמים, אך זה היה שווה בזכות ריחה החריף והמשכר של הפריחה ששאפנו אל קרבנו.
אותה פריחה שכל פעם מרגשת אותי מחדש, נושאת אותי לעולמות רחוקים ומזכירה לי את התנ"ך ובמיוחד את נבואתו של הנביא עמוס, שלאחר התוכחות שהמטיר על עם ישראל סיים את דבריו במילים: "ההרים יטיפו עסיס והגבעות תתמוגגנה".
לאחר שעשינו כברת דרך הגענו לספסלים והתיישבנו.
כאן החלה יעל להסביר לנו על המקום.
החווה נקראת עמק השלום.
הקימו אותה שני בחורים נוצרים שחלמו שיהיה שלום בעולם כמו נבואתו של ישעיהו אם אינני טועה "וגר זאב עם כבש ונמר וגדי ירבצו יחדיו,.
או כמו שאמרה יעל בהומור וגר ברווז עם מפלצת…
לאחר מכן הרחנו את הצמחים.
אזוב מצוי שנקרא גם זעתר שאפשר לאכול וגם להכין ממנו תרופות רוזמרין ועוד.
מגעם של הצמחים מחוספס מעט.
כדי להריחם ביסודיות יש למעוך אותם באצבעות ואז מריחים את ריחם החריף.
לאחר ששבענו מריחם ניגשנו להכין מעין בושם.
בעזרת מכתש, הדומה מעט למערוך רידדנו ומעכנו אותם.
לאחר מכן שמנו מים והנחנו אותם בבקבוקון.
אחר כך אפינו פיתות בטאבון.
לשנו את הבצק את הקמח והנחנו אותם בטאבון וכעבור מספר דקות טעמנו אותם.,
טעמן היה ערב לחיך.
אחר כך ערכנו ביקור קצר בנחל השופט.
יעל הסבירה, שהוא נקרא כך על שם שופט עליון יהודי שחי בארצות הברית. ברנדיס שמו, שתרם רבות למען הקמת ישובים בארץ.
חזרנו לאוטובוס ולאחר שסעדנו את ליבנו במסעדה בזכרון יעקב בארוחה בשרית בריאה שמנו פעמינו ליקב בבנימינה.
את פנינו קידם בחור חבוש כיפה, חייכן לבבי ומסביר פנים בשם אליהו.
כבר לפי לחיצת היד שלו הבנתי שלפני אדם מיוחד, רגיש בעל לב גדול המוכן לעזור לכולם.
אדם שלא רק מקבל אותנו אלא שמח בבואנו,
הוא אמר שהוא ידבר איתנו בשמחה ויראה לנו את מיכלי התסיסה, את הענבים ואחר כך נטעם יינות.
רק בקשה אחת יש לו.
שלא ניגע בשום דבר.
לא שהוא לא סומך עלינו, אלא שאלה הם הכללים.
ירדנו במדרגות אל המרתף.
אליהו, המלווה סיפר לנו על היינות על מיכלי התסיסה כמה שנים משתמרים היינות.
זה החזיר אותי כמה שנים לאחור אל ביקורי ביקב בזכרון.
אחר כך טעמנו יינות.
לפני הטעימה יש להריח את היין.
אך לא זה מה שריגש אותי.
היה דבר קטן לא חשוב לכאורה שבעיני היה מאד משמעותי ואפילו עכשיו בכותבי שורות אלה אני חש בהתרגשות.
לאחר שלחצתי את ידו של אליהו, כפי שכבר סיפרתי הוא שאל "רוצה עוד יין?"
"כן" עניתי.
"קח אני שם לך" אמר אליהו.
זה הפעים אותי.
דווקא המשפט הקטן הזה היה בשבילי מין ממחווה של ידידות.
כאילו הוא קורא לי ליצור עמו קשר אף כי הייתה זו פגישה קצרה וחטופה.
אחר כך חזרנו הביתה ואת פנינו קידם גשם זלעפות.
נראה לי, שאף שהטיול היה מעניין ומרגש בפני עצמו, הרי שעצם העובדה שהגשמנו את החלום ויצאנו לטיול, היא עוד צעד חשוב בהתפתחות ההוסטל ויכולתו של האדם לנתב את חייו ולא להיכנע לגורל העיוור.
הלוואי שנזכה לעוד טיולים רבים.
הלוואי שההוסטל יהיה קיים לעד ועוד נדע רק שמחות.
כתב: איציק חנונא
