קוראים לי בטי ואני עובדת בחברת 'שלו' בתחום התעסוקה כרכזת השמה. תמיד ידעתי שתחום התעסוקה משמעותי לאדם אך ככל שאני נפגשת עם יותר אנשים ומכירה יותר סיפורים אני מבינה כי תחום התעסוקה, למרות שהוא תחום יחיד בחיינו הוא משפיע ומושפע רבות משאר תחומי החיים, הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים לשער.
רציתי לשתף אודות חוויות שלי מהעבודה כרכזת השמה ובעיקר לספר על סנין- בחורה חזקה, אמיצה אשר מעוררת בי השראה. סנין בחורה בשנות ה-30 לחייה, אותה אני מלווה בחצי שנה האחרונה במסגרת תפקידי כרכזת השמה בתעסוקה 'שלו'. כשהכרתי את סנין היא הייתה בעיצומו של התהליך ב'שלו'. היא עבדה כמטפלת בבתים של קשישים, עבודה שסיפקה לה לעת עתה את הצורך הבסיסי בתעסוקה ופרנסה. לאחרונה סנין התחילה לעבוד בחנות בגדים של העמותה "פעמיים כי טוב", עבודה שהיא רצתה הרבה זמן. במקביל היא התחילה לקחת חלק בקבוצת עמיתים פה במשרדינו, עברה את מבחן התיאוריה והתחילה לקחת שיעורי נהיגה. החלטתי לדבר איתה על כל המתרחש בחייה ולשתף אותה בכתיבת שורות אלה, סנין שמחה על ההזדמנות וישבנו לשיחה ארוכה ומעמיקה על דרכה וקצת מהשקפות חייה:
"קוראים לי סנין, אני בת 36, גרה ברהט ואני נמוכת קומה" פתחה סנין. בהמשך כשדיברנו על התהליך של חיפוש עבודה, ראיונות עבודה והשתלבות בשוק החופשי, סנין סיפרה לי על הקשיים הרבים שהיא נתקלה בהם עד שהגיעה ל'שלו': "כשחיפשתי עבודה לבד הרבה אמרו לי לא, איך שרואים אותי זה ישר "לא". אפילו בטלפון היו אומרים שמחפשים הרבה עובדים ושאני אבוא, לא הייתי מסתירה והייתי אומרת שיש לי מוגבלות ואני לא יכולה לעמוד הרבה, היו אומרים לי שהעבודה נוחה ושאני אבוא אבל איך שראו אותי אמרו לי שאני לא מתאימה". "הם לא יודעים מי אני ומה יש לי לתת, ישר הם פוסלים- אם את נראית ככה תשבי בבית". סנין המשיכה וסיפרה לי שזה תמיד היה מכעיס אותה אבל היא תמיד השתדלה לא לתת לכעס להשתלט, היא הייתה מפנימה את הכעס וממשיכה לחפש ולהתקשר, העיקר לא לשבת בבית.
לאחר מכן סטינו מעט מהתעסוקה (אבל כמו שאמרתי בהתחלה, בסוף כל תחומי החיים שלנו משפיעים ומושפעים זה מזה) וסנין ביקשה ממני לכתוב: "אני רוצה שכל האנשים במדינה הזאת לא ישפטו על פי המגבלה. תדברו עם האדם, תראו מה יש לו לתת! אם בכל משפחה היה מישהו מוגבל לא היו מתייחסים ככה לאנשים במדינה, אבל בגלל שאנשים לא מכירים אז לא אכפת להם. כולנו בני אדם, החלומות שלנו הם כמו שלכם- אוטו, עבודה, בית, משפחה…".
לבסוף שאלתי את סנין מה היא ממליצה לקוראים והיא ענתה ללא היסוס "למרות המגבלות- לצאת, לנסות, לא לשבת בחיבוק ידיים ולהגיד שימצאו לי עבודה. צריך לשים את המגבלה בצד ולצאת!".
מבחינתי, סיפורה של סנין הוא סיפור הצלחה. לא סיפור מוגמר וחתום…סיפור שעדיין נכתב, מתעצב ומשתנה. סנין התחילה לאחרונה תהליך חיובי שממלא את זמנה ואת חייה, היא אומרת לי שוב ושוב בפגישות שלנו שאין לה זמן וזה משמח אותה וממלא אותה. באמת שאני לא יודעת להגיד מה גרם למה- העבודה החדשה גרמה לתנופה בשאר תחומי החיים או דווקא ההפך. אבל למען האמת זה לא באמת משנה…
לסיום, סנין ביקשה להודות לצוות התעסוקה ב'שלו', על הליווי, התמיכה וההקשבה לאורך התהליך.