סיפורה של עפרה עורר בנו שאלות קשות. כיצד יתכן שבמשך עשר שנים תמימות הלכה עפרה לנוירולוג בגלל רעד בידיים, והוא כלל לא העלה על דעתו לשאול על מצבה הנפשי? מה הסיבה האפשרית לכך – חוסר ידע?, רשלנות?, או אולי "סתם" אטימות? הרי הקשר בין הגוף והנפש ידוע ואין בו חידוש, אז כיצד קורה שממוחה רפואי אינו מעלה על דעתו שבעיותיה של עפרה נבעו ממצבה הנפשי הקשה?
שאלות אלה על הקשר בין הרפואה הקונבנציונלית לעולם הבריאות הנפש הציקו לנו לא אחת כשהקשבנו לסיפוריהם של מתמודדים. כדי להבהיר את העניין, פנינו לפסיכיאטר הבכיר שעמו התייעצנו לאורך כתיבת הספר.
שאלנו: האם רופאי המשפחה מודעים מספיק לקשר בין סימפטומים פיזיים אצל מטופליהם למצבם הנפשי? ואם כן, האם הם מפנים אותם לפסיכיאטר?
"המודעות של רופאי המשפחה נמוכה יחסית", השיב הפסיכיאטר, "לפעמים קשה לרופא קופת חולים לאבחן את הבעיה, משום שהביטוי של ההפרעה הנפשית אצל המטופל אינו הביטוי הקלאסי הרגיל. למשל דיכאון אצל בני נוער מתבטא לעתים בהתנהגות אנטי סוציאלית מרדנית"
"בדרך כלל עובר זמן רב מפרוץ המחלה הנפשית עד הפגישה עם הפסיכיאטר. הסיבות לכך הן חוסר אבחון, חוסר זמינות של הרופאים הפסיכיאטרים (יחסית לרופאי משפחה), וסיבה לא פחות משמעותית – חששותיהם של החולה ומשפחות מפני סטיגמה. אפילו המיקום הפיזי של מרפאות פסיכיאטריות בקופות החולים ובבתי החולים – תמיד בחוץ, תמיד במקום מרוחק – מחזקות את הסטיגמה שקיימת לגבי מחלות נפש. אילו היו מרפאותיהם של רופא המשפחה ושל הרופא הפסיכיאטרי ממוקמות זו לצד זו, היו שניהם מתייעצים זה עם זה, מחכימים זה את זה. הקרבה הפיזית של המרפאות הייתה גם מרופפת את הפחד מהלא ידוע והופכת את המרפאה הפסיכיאטרית לסתם מרפאה נוספת, בדומה ל א.א.ג. למשל, לתועלת המתרפאים.
"הרוב המוחלט של אנשים שעברו ניסיון אובדני שידרו קודם לכן סימני אזהרה לסביבה, אך לא זכו לתשומת לב. הבעיה היא שאנשים רבים שנזקקים לעזרה אינם מגיעים בזמן לגורם המטפל, כי גם כאשר הם מנסים לדבר על מה שמציק להם הם לא מוצאים אוזן קשבת. אנשים נרתעים מהסובלים מבעיות נפשיות. זה מאיים עליהם: אולי גם להם זה עלול לקרות.
"אפילו הרופאים חשים מאוימים. רופאי המשפחה לא יודעים להתמודד עם מטופלים שסובלים מדיכאון או ממחשבות אובדניות. לכן הם שולחים אותם מהר, בלי שיקול דעת רציני, לאשפוז כפוי. הם שמים עליהם תווית של "אובדני", ובלבד שייפטרו מהם."
דברים קשים משמיע הפסיכיאטר באוזנינו, ועם זאת, המסר שלנו מעודד, סנונית ראשונה שמבשרת אביב: לאחרונה קיבלו רופאי המשפחה רשות לטפל בתרופות נוגדות דיכאון, וכך הם מקצרים את זמן ההמתנה לפסיכיאטר. "זה טוב" הוא אומר. "ככל שהטיפול מתחיל מוקדם יותר, כך ההשלכות, קצרות הטווח וארוכות הטווח (למשל, הנזק למוח), קטנות יותר.
ויש עוד סיבה לשמחה: במחקר קטן שערכנו, נודע לנו שהרפורמה בשרותי בריאות הנפש כוללת שינוי מבורך: מרפאות הרופאים הפסיכיאטרים ימוקמו בתוך מרפאות קופות החולים.
על הספר
—
שלוש נשים, רעיה שלו, ממייסדי חברת שלו, הסופרת יהודית רותם ובתה העיתונאית נורית רוט, יצאו למסע משותף, פוקח לב ועיניים שמטרתו למוסס את הסטגמה החברתית ואת הדעות הקדומות הקשורות לעולם של המתמודדים עם מחלות הנפש. הן ביקרו בהוסטלים, בקהילות תומכות ובדירות מוגנות, הקשיבו לסיפוריהם המרגשים ושוברי הלב של המתמודדים, הזדהו איתם ומצאו בהם חלקים מעצמן.
ספר זה מיועד לא רק למתמודדים, לבני משפחותיהם, ולמטפלים בתחום רפואת הנפש, אלא לכל מי שלבו פתוח להכירות עמוקה יותר עם נפש האדם ועם הספקטרום הרחב של התמודדויות האנושיות.