סיפור הצלחה-ר'

תהליך השיקום הוא נהר בו שט מתמודד שסובל ממחלת נפשו

ולמדריך יש זכות ללוות אותו בפרק מסוים של דרכו

אך אסור לשכוח שבזמן שהוא מתמודד עם כל הקשיים של נהר

מדריך נמצא על החוף

אני לא רציתי לקבל אותו, יותר נכון, אני פחדתי, כי אמרו לי שאני אקבל אסיר משוחרר עם רקע של סמים ואלימות. הוא היה אמור להשתחרר ממחלקה סגורה ולעולם לא היה בשיקום נפגעי הנפש. זה הכול וזה מפחיד מאוד. אני הגעתי לפגישה עם עובדת הסוציאלית של המחלקה, היא דיברה עליו, כמו שמדברים על ילד קטן ומופרע שהבטיח להשתפר. אחר כך היא קרא לו להצטרף. לחדר נכנס בן-אדם קצת מבוגר, עיניו היו עיניים של איש ששרף את חייו ולא רואה עתיד. העו"סית המשיכה לספר עליו, אך דיברה כי אילו הכניסו למשרדה עוד כיסא. היא דיברה הרבה דברים נכונים על שיקום והחלמה וקדושת עבודתנו, אבל מבחינתה ר' לא היה קיים. יצאתי מהפגישה מאוד עצבני. הבטחתי לעצמי שלא משנה מה הן הקשיים שמחכים לי בדרך איתו, אבל בשבילי הוא קודם כל בן אדם, איש שווה לא פחות מאחרים ואף יותר.

למחרת הגעתי לדירתו, דירת חדר בבניין ישן בשכונת עוני בבאר שבע, בדירה  הריח של עוני היה מאוד חזק, אך אני לא הרגשתי ריח של כישלון.

הדבר הראשון שעשינו יחד עם ר' היה לסדר את החדר ותוך כדי אני סיפרתי לו על השיקום ותהליך שעלינו לעבור והוא חייך עלי ואמר: "תן לי קצת זמן, על תמהר". לא באותו יום, ולא באותו חודש לא הצגנו מטרות בעבודתנו באופן רשמית.

 אני הייתי בה וביחד היינו מאזינים לרדיו, אולי הינינו מדברים כמה  מילים והייתי הולך. לא ניתן לתאר במילים, אך בחודשים האלה נוצר לנו קשר, קשר של שתיקה והבנת האחר. הוא לימד אותי להקשיב לשקט שלו, למילים בודדות ולקבל אותו כמו שהוא. הרי שנים רבות הוא היה בודד, קשרים משפחתיים איבדו משמעות, קצב חייו שונה משלנו ולסובבים אותו פשוט אין סבלנות. בתקופה זאת גיליתי כי הוא מפחד לפגוע באחר כי הם ממהרים בהחלטות.

לאחר חודש ראשון הוא התחיל לספר לי על הפגישות של-NA,(עליהם הוא היה חייב להגיע)  אני לא ידעתי על מה בדיוק עושים בקבוצות האלו רק שמעתי אבל פתאום הוא התחיל להסביר לי, הוא היה הולך ויושב בשקט, מקשיב לאחרים, מחכה לסוף המפגשים. הוא סיפר לי כמה מהסיפורים, הרי עם הזמן הוא למד אותם כולם בעל פה. אנשים שם היו זרים לו, כי הוא יצא ממעגל של סמים וגמילה, והם עוד נלחמו על תגית "נקי" בכל אחת מהפגישות. ר' הרגיש די מושפל כל פעם שהיה צריך לעמוד בהתחייבותו ללכת לבדיקות שתן, כי הוא עזב את החיים האלה ביציאתו מהמחלקה סגורה, אבל לא באפשרותו היה להוכיח את זה.

כך נמשכו הפגישות שלנו – קצת דיבורים והרבה שקט, תוך כדי הלכנו לסדר את העניינים הביורוקרטים שלו – הגענו להסדרים עם הגורמים המעקלים לו חשבון, הסדרנו טיפול התרופתי, אבל כל זה היה בשוליים, לשינינו חשיבות עליונה כל הזמן הייתה בפגישות ביתיות, עם כוס קפה, עשן של סיגריות וקולו של רדיו. היו ימים ור' היה נזכר על שירותו הצבאי, או ילדותו בבאר שבע הקטנה. היו ימים בהם היה עצוב כי כספו היה עומד להסתיים. הכול היה. ביום אחד בהיר הוא אמר שרוצה לפרוש מ-NA ורוצה את עזרתי בזה, ואז העזתי להציע לו ללכת לפעילות של בית קפה של דיור קבוצתי שלנו. ר' התעצבן והתנגד, הפגישה הסתיימה מוקדם יותר. האמת שחששתי לבוא עליו בפעם הבא, אך באתי והוא פגש אותי עם חיוך וכוס קפה הטעים ביותר בעולם. הוא אמר שקשה לו לקבל הצעות כל כך לא רגילות כמו שעשיתי בפעם הקודמת והוא מאוד מפחד להגיע לשם. אז סיפרתי לו על פעילויות ועל הדברים שמתרחשים בבית קפה תוך כדי הבטחה, שהוא לא ילך לשם לבד. דיבורים על בית קפה נמשכו כמעט חודש, עד שקבענו שנלך לשם. ר' מאוד התרגש בפעם הראשונה, אני ליוויתי אותו מהבית לשם ובחזרה, כאשר כל הזמן הדגשתי שאם לא ירגיש שם בנוח, אז מיד נחזור. בפעילות הוא ישב בצד ולא שיתף פעולה ולא דיבר עם אף אחד, ברגע שאנשים התחילו להתפזר קם ואמר שהתעייף ורוצה ללכת. אני הבנתי שזה כישלון

להפתעתי באוטובוס הוא נכנס למצב רוח טוב והתחיל לדבר. הוא אמר שפגישה הייתה מאוד מוצלחת ואנשים שם הרבה יותר טובים מאלה שב-NA. וביקש לקחת אותו בפעם הבא לפעילות. למה ואיך זה קרה אני לא יודע, אך גם בפעם השנייה הוא כמעט ולא דיבר עם אף אחד, אך הסכים להכיר את הצוות שעובדים שם. ושוב בדרך חזרה היה במצב רוח טוב והבטיח כי בפעם הבא "הוא ייקח אותי לשם". וכך היה, הוא בא והזמין אותי לשתות איתו קפה, קצת שיתף פעולה בפעילות של בית קפה וחזר לביתו במצב רוח טוב.

עברו חודשים ובכל פגישה שלנו חלק גדול מהזמן הוא דיבר על פעילות בדיור הקבוצתי. הוא התחיל ללכת לשם מספר ימים בשבוע, הוא מצא שם חברים והפך להיות בן בית וחלק מהמקום. כשהם יצאו לטיול מאורגן לאילת הוא עשה מאמצים כדי לחסוך כסף ולצאת איתם. פתאום יש לו חברים והוא מרגיש בבית הזה כמו בבית של משפחה, הוא דואג לאחרים ואחרים דואגים לא, דבר זה לא קרה לו כבר הרבה שנים.

יחד עם זאת הוא התרחק מ-NA עד שעזב אותם לחלוטין, הוא התחיל לצאת לעיר "לאכול פלאפל" כאשר בעיקר לשבת במסעדת פלאפל של חבר שלו ולדבר איתו. ואז בשיחות שלנו הוא התחיל לספר על משפחתו, על דברים טובים שהיו להם כשהוא היה חלק מהם, כשהם היו ביחד. זה היה כמו לקרוא ספר אחד ארוך עם המשכים, הוא מספר סיפורים נפלא וכל דמות אצלו היא בעלת נפח ואופי מיוחד.

עברה שנה והלכנו לביקור שידרתי אצל רופא הפסיכיאטר שלו. יחד איתנו היו בחדר סטודנטים ופסיכיאטר התחיל לתאר את מצבו של ר':

"בן אדם סובל מסכיזופרניה והפרעות אנטיסוציאליות עם רקע של שימוש בסמים. לפי היסטוריה אנו יודעים שיכול להיות אלים ומתקשה להישאר במסגרת לזמן רב…"

אני הקשבתי לו וכל הזמן רציתי לעצור אותו, להגיד שחלה פה טעות, מדובר במישהוא אחר, כי שוב יושב איש מקצוע ומדבר על ר' דברים לא נעימים כי אילו הוא לא נמצא, כאילו הוא לא מבין.

"… טיפול שנקבע לו הוא נקבע בהוראת בית משפט ואני מקווה שהוא לוקח אותו בזמן"

הוא הסתכל עלי (שוב כאילו ר' לא נמצא בחדר, אני הסתכלתי עליו ושוב ראיתי את אותו מבט שהיה לו ביציאה מהמחלקה הסגורה). אני ביקשתי מר' רשות לספר על תהליך שעברנו והסברתי על בית קפה והתמדה בנטילת טיפול תרופתי, על פגישות שלנו והסדרים שהוא נכנס עם כל הגורמים שהיה חייב להם כסף. רופא עצר אותי כי לא היה לו מספיק זמן ורשם שר' במצב יציב ומשתקם באופן מוצלח. אחרי שיצאנו התנצלתי לפני ר', אך הוא אמר שבסוף השיחה הרגיש שמדברים איתו בכבוד והוא מרגיש הרבה יותר טוב אחרי הדברים שאמרתי.

לסיכום: התהליך שניסיתי לתאר פה הוא עמוק הרבה יותר. אותי הוא לימד הרבה על סטיגמה שרובנו לא מצליחים להשתחרר וכבוד למתמודד, יותר נכון לבן-אדם איתו אנחנו עובדים. ועל אמון ביכולתו לראות את הדרך הטובה ביותר להגיע להחלמה.

נתנאל גייבר – מדריך שיקומי דיור מוגן באר שבע.

מאי-יוני 2013