יום הזיכרון לשואה ולגבורה, למי שמתמודדים בכל ימות השנה עם כל מיני בעיות, זה יום העמידה במקום באמצע מרוץ החיים והתבוננות פנימה. נראה לי שזה היום היחידי שכל בעיה מתגמדת והופכת לגרגרים של אבק, כל נכות או מגבלה זה הזדמנות להודות על העיניים שעדיין רואות, היד שמתפקדת, כשרואים את התהום הענקית בהיסטוריה שלנו כעם אפילו המלחמות והרקטות נראות כמו סכסוך זניח, אני רואה את השורדים ושומעת את הסיפורים שלהם ובמהלך השעות שהוקדשו להם הם גורמים לחיים, שיכולים להיות די מסובכים, להיות פשוטים יותר להבנה, יש רצון להודות על מתי ואיפה הגורל החליט שניוולד, והכל שאלה של תזמון. שבעים שנה לפני אנחנו אומללים רדופים בלי זכויות, שבעים שנה אחרי חופשים להתעסק באיזה בגדים ונעליים מתאימים לנו יותר.
אחד הדברים שהכי קשים לי זה המחשבה שאלו שלא ניצלו הלכו במחשבה שזהו הסוף בעצם של העם שלהם, לא יהיה מי שיזכור אותם, ויהודים יהיו אנשים שחיו ונכחדו מזמן, ואחד הדברים שהכי מרגשים אותי זה אותם ניצולים שהיו עדים לשואה ולתקומה, הם יצאו מבית הקברות הענקי, אבודים, מיואשים מנסים למצוא מישהו שיכיר אותם, חלק מהם נלחמו ובנו את המדינה, מניצולים הם הפכו לגיבורים, במקום אנדרטה לעם היהודי הם בנו מדינה ששייכת לעם הזה.
אני חושבת שכששייכים לעם שעבר את מה שעברנו, אי אפשר להיות אדישים גם לסכנות שמקיפות אותנו וגם לכוחות העצומים שיש בתוכנו.